תיבת פנדורה שכדאי לפתוח

יונתן ילון

The Pandora Directive הוא גם קווסט תלת-מימדי מרהיב ששרד את פגעי הזמן, וגם סרט באורך מלא עם עלילה מורכבת

The Pandora Directive הוא המשחק הרביעי בסדרת Tex Murphy. משחקי הסדרה עוקבים אחר תיקי החקירה של טקס מרפי, בלש פרטי בודד, ציניקן וביש מזל. הסדרה מתרחשת בסן פרנסיסקו בשנות ה-40 של המאה ה-21, לאחר מלחמת עולם שלישית. העולם שבו מתרחש המשחק הוא העולם "שלנו", פרט לכך שנוסעים ממקום למקום ברחפות ומוטאנטים מסתובבים ברחובות. למרות שהמשחקים כמובן בצבע, הם שואבים השראה חזקה מסרטי הפילם-נואר הישנים. הם הקדימו את זמנם מבחינה טכנולוגית ונחשבים כפורצי דרך בתחום ה-FMV (משחקים שמשולבים בהם קטעי וידיאו מצולמים).

הסדרה כללה חמישה משחקי הרפתקה (קווסטים): Mean Streets משנת 1989, Martian Memorandum מ-1991, Under a Killing Moon מ-1994, The Pandora Directive הנידון מ-1996, ו-Tex Murphy: Overseer מ-1998. שני המשחקים הראשונים הם קווסטים "קלאסיים" מגוף שלישי (בדומה לקווסטים של Sierra ו-LucasArts), ושלושת האחרונים הם קווסטים תלת-מימדיים מגוף ראשון, עם שיחות וקטעי מעבר המבוססים על סרטוני וידיאו מצולמים. היו תוכניות להפיק שלושה משחקים נוספים בסדרה, אולם הן נגוזו עם רכישת החברה המפתחת, Access Software, על ידי מיקרוסופט. לאחרונה חזרו יוצרי הסדרה לעבוד יחד ויש שמועות על הפקת משחק חדש בסדרה.

The Pandora Directive, בו נשכר טקס לחקור את היעלמותו המסתורית של מדען ומוצא עצמו במרכזה של קנוניה פוליטית, הוא אחד מהמשחקים הטובים יותר בסדרה (כולם טובים). אחת מהסיבות העיקריות לכך היא הופעתו הבלתי נשכחת של כריס ג'ונס, שגם השתתף בכתיבה ובהפקת המשחקים, בתפקיד טקס מרפי. מדובר בדמות מאוד מובהקת שקל להזדהות איתה – אדם סקרן וטוב לב בסך הכול, שהחיים זימנו לו שלא בטובתו כישלונות חוזרים הן בעסקים והן ברומנטיקה. המשחק כולל סצנות רבות שבהן הגיבור מקבל מסרים סותרים מבחורות, נאבק עם פושעים, בורח משוטרים ומוצא עצמו מרוח על הרצפה – באופן סמלי ומעשי כאחד. זה כמו לראות סרט טוב, רק שהשחקן הוא בתפקיד הגיבור, ולכן סביר שיזדהה איתו עוד יותר מאשר בסרט.  הקשר לדמויות והחוויה הרגשית מקבלים אצלי ציון 95.

העלילה של The Pandora Directive מתחילה זמן קצר לאחר ההתרחשויות במשחק הקודם, אך למרות קריצות בודדות ואזכורים לא משמעותיים, זו ממש לא חובה לשחק בו לפניו. מדובר באחת מהעלילות המורכבות והחדשניות בתולדות משחקי ההרפתקה. יש למשחק שמונה (!) סופים שונים בהתאם להחלטות שמקבל השחקן, וההחלטות הללו גורמות לתפניות והתרחשויות נפרדות גם במהלך המשחק עצמו. לדוגמה, אם השחקן בוחר להתנהג באנוכיות, מספר דמויות ימצאו את מותן לאורך המשחק, בעוד שאם הוא יתנהג באכפתיות כלפי הסובבים אותו, הוא יוכל להציל חלק מהם. אמנם זה לא המשחק הראשון שהציע סופים שונים והתרחשויות שונות, אך הוא הציג את העלילה השאפתנית ביותר. למרבה המזל, התוצאה בהחלט מוצלחת. העלילה מתקדמת בצורה מהירה ומרתקת, והדיאלוגים כתובים בשנינות רבה. האופציות הרבות לפעולה משדרגות את המשחק גם מבחינת Replayability, כלומר הופכות את האופציה של משחק חוזר לאחר סיומו לאטרקטיבית יותר.

למרות ההישגים בתחום פיתוח העלילה, לא כך פני הדברים כשהדבר נוגע לחידות במהלך המשחק. החידות ה"קלאסיות", של פתרון מצבים והתקדמות בעלילה על ידי שיחות עם דמויות ושימוש בחפצים, דווקא עובדות היטב. עם זאת, המשחק כולל לא מעט פאזלים (במלוא מובן המילה – ממש פאזלים שצריך להרכיב) שלא יתאימו לכל אחד. למרבה השמחה, מפתחי המשחק הפיקו לקחים מ-Under a Killing Moon (המשחק הקודם בסדרה) וגילו סלחנות מסוימת כלפי השחקן, בכך שניתן לדלג אוטומטית על חלקם. בעיה נוספת עבור חלק מהשחקנים תהיה לחץ הזמן שמאפיין חלק מהחידות. כאן פחות הופקו לקחים, אם כי יש אפשרות לשחק במשחק בשתי רמות, והרמה הקלה מבטלת את לחץ הזמן בחלק מהפאזלים. כך למשל בסצנה ארוכה ומורכבת שבמהלכה טקס נרדף על ידי מישהו ("משהו", יותר נכון), לחץ הזמן מצד אחד מעצים את תחושת הבהילות הכללית, ומצד שני מתסכל ומלחיץ כאשר לא מצליחים להימלט וטקס נהרג שוב ושוב. ציון העלילה: 85.

הגרפיקה של המשחק היא ללא ספק הצד החזק שלו. The Pandora Directive, שהופק בשנת 1996, הקדים את זמנו מבחינה גרפית בכמה שנים טובות. מדהים לגלות שפרט לרזולוציה (640*480) שהיא נמוכה בימינו, המשחק נראה כאילו יצא עשור מאוחר יותר. הממשק הגרפי מתחלק לשלושה: מצבי התזוזה והאינטראקציה, שמתבססים על גרפיקה תלת-מימדית מלאה מגוף ראשון, והמצב ה"נוסף" שבו מוצגים קטעי מעבר ושיחות בסרטוני וידיאו מצולמים. העולם התלת-מימדי המלא והרחב-יחסית, משהו שממש לא היה מובן מאליו באמצע שנות התשעים, עוצב בצורה מרשימה והתנועה בו מאוד חלקה מבחינה גרפית. הסרטונים צולמו באופן מקצועי והם תענוג לעיניים. בכל הקשור בגרפיקה ריאליסטית, The Pandora Directive הוא הדבר הטוב ביותר שהיה לעולם להציע בשנת 1996, והוא עדיין נראה מצוין.  הגרפיקה מקבלת אצלי ציון מושלם של 100.

דווקא בכל הקשור במוסיקה לא למדו כלום מהמשחק הקודם, ואף ניכרת נסיגה גדולה לאחור. Under a Killing Moon כלל פסקול אדיר, ו-The Pandora Directive מציע פסקול חיוור לעומתו – אם כי עדיין פסקול סביר הכולל לראשונה שירים (עם זמרים). הנעימות מותאמות היטב לסיטואציות השונות אך אינן מורגשות במיוחד, אולי מתוך בחירה מודעת. איכות הסאונד לכשעצמה גבוהה מאוד, כמו גם הדיבוב של טקס בקטעי המעבר שבהם שומעים את המחשבות שלו.  קול: 80.

ממשק המשחק דווקא שודרג משמעותית. השימוש בחפצים והשילוב ביניהם נעשים באופן מאוד אינטואיטיבי. יש מעבר נוח בין מצב התזוזה ומצב האינטראקציה, ושילוב אלגנטי בין הסביבה התלת-מימדית לקטעי הווידיאו. ניתן ללכת באמצעות העכבר במהירויות משתנות, וכן לרוץ ולשנות את נקודת המבט באופן מיידי באמצעות המקלדת. יש אפשרות להסתכל למעלה, למטה ולצדדים תוך כדי הליכה, וכן להתכופף ולהזדקף. כל אלה נעשים בצורה מאוד פשוטה שדורשת תהליך למידה קצר ביותר. יש לא מעט מצבים שבהם כדאי לשמור את המשחק, ומוקצים לשם כך מקומות ללא הגבלה.

אפשר ואף רצוי לרכוש את המשחק מהאתר GOG במחיר צנוע במיוחד של 10 דולר (נכון לינואר 2010), בגרסה להורדה המותאמת למחשבים בני זמננו. אם במקרה יש לכם את המשחק בגרסתו המקורית, מומלץ להתקין אותו דרך תוכנה ייעודית שפיתחו מעריצים ולהריץ מהכונן הקשיח באמצעות תוכנת DOSBox.  שליטה: 95.

The Pandora Directive הוא ללא ספק אחד ממשחקי ה-FMV הטובים ביותר שהופקו אי פעם, אם לא אחד ממשחקי ההרפתקה הטובים ביותר. העלילה המפותלת, הגרפיקה הריאליסטית ועולם המשחק החי יעשו אותו עבורכם לחוויה בלתי נשכחת.  ציון סופי: 91.

חזרה למאמרים

חזרה לדף הבית