חרב נשברת בשינוי אדרת

-

יונתן ילון

Broken Sword 2 הוא חיקוי חיוור של המשחק הראשון בסדרה, וכדרכם של חיקויים – הוא נחות מהמקור

המשחק הראשון בסדרת Broken Sword, הנקרא The Shadow of the Templars (או Circle of Blood כפי שמותג בארצות הברית), יצא בשנת 1996 וזכה להצלחה עצומה.  הדבר הביא את מפתחת המשחק, חברת Revolution הבריטית (שהוציאה גם את Beneath a Steel Sky הנפלא), "להכות על הברזל בעודו חם" ולהוציא שנה לאחר מכן משחק המשך בשם The Smoking Mirror.  בדיעבד, טוב היה לו הייתה מחכה שנתיים.

The Smoking Mirror (או Broken Sword 2 כפי שאתייחס אליו מעתה והלאה) הוא חיקוי מאולץ וחסר מעוף של המשחק הראשון.  The Shadow of the Templars היה מרתק וסוחף, בעוד שבמשחק השני מצאתי עצמי משועמם לעיתים קרובות.  הכישלון הגדול ביותר בהפקת המשחק הוא שלמעט רגעים ספורים, לא מרגישים כלל מעורבות או אכפתיות כלשהן כלפי מעשיהם ואפילו חייהם של הגיבורים.  ההבדל המרכזי מהמשחק הראשון הוא שניקו קיבלה הפעם תפקיד גדול יותר והשליטה עוברת אליה בחלקים מסוימים במשחק, אך גם במקרה שלה מקבלים דמות "פלקטית" למדי שלא מצליחה לעורר הזדהות.  רק סצנות מותחות בודדות וכמה בדיחות חביבות של ג'ורג' מצליחות להציל את המצב מכישלון גמור.  הקשר לדמויות והחוויה הרגשית מקבלים אצלי ציון 60.

העלילה של המשחק היא בלשית עם דגש על דת ומסתורין, בדומה לכל משחקי הסדרה.  גם כאן מסיירים במקומות שונים ברחבי העולם – צרפת, אנגליה, מקסיקו והאיים הקאריביים.  הבעיה היא שכאן הביקור במקומות האקזוטיים הוא דווקא החלק הפחות מוצלח במשחק – הפאזלים במקסיקו הם המיותרים ביותר וכוללים נדודים חסרי מטרה בין אותן דמויות, והסיור באיים הקאריביים נראה כמו העתקה בוטה מ-Monkey Island (הרבה דיבורים על פיראטים ואפילו ביקור ב-Zombie Island).  בניגוד מוחלט למשחק הראשון בסדרה, שהיווה דוגמה מצוינת "איך צריך לגבש פאזלים למשחק הרפתקה", כאן הפאזלים קלים מדי, או לחלופין מסובכים ומייגעים מדי.  אבל לא הכול שחור – יש קטעים במשחק שבהם נראה שהעלילה הולכת בכיוון הנכון, והסיום של המשחק הוא אחד מהם.  עם זאת, אפילו סצנת הסיום המוצלחת-יחסית מסתיימת במהירות מפתיעה, שלא נותנת לשחקן כל שהות להתענג על השלמת המשימה.  אך הבעיה העיקרית של העלילה היא היותה בינונית ולא מרשימה בעליל.  אני כותב את הביקורת הזאת כמה ימים לאחר שסיימתי את המשחק, ולא זוכר כמעט כלום ממה שהתרחש בו.  ציון העלילה: 60.

הגרפיקה של Broken Sword 2 היא ללא ספק המעלה המרכזית שלו.  כאן דווקא טוב שהסגנון המצויר מזכיר מאוד את זה של המשחק הראשון (אם כי גם בקטגוריה הזאת המשחק מפסיד לקודמו בנקודות, למרות שיצא שנה אחריו).  הרקעים ססגוניים ונעימים לעין, למעט כמה מסכים ספציפיים שלוקים בחוסר פירוט.  הדמויות מעוצבות היטב ונראה שהשקיעו באנימציות – הגיבורים מבצעים לעיתים קרובות פעולות פיזיות מורכבות, שרצות באופן מאוד חלק.  גרפיקה: 80.

רמת הסאונד של המשחק היא בינונית.  הדיבובים סולידיים ו"עושים את העבודה" פחות או יותר, אך בכל מה שקשור במוסיקה המשחק פשוט "לא עובר".  גם כאן ניסו למחזר את נעימות הרקע הבלתי מורגשות מהמשחק הראשון, אך עשו זאת הרבה פחות טוב.  הפסקול של המשחק מורכב מעשרות נעימות תזמורתיות קצרצרות עם כמה תווים חסרי משמעות של אבובים וכינורות, המושמעות באופן די אקראי, ולעיתים קרובות לא רק שאינן מתאימות לסיטואציה אלא אף משרות אווירה הפוכה מזו שאמורה להיות.  קול: 65.

השליטה במשחק היא סבירה באופן כללי.  הפעולות מבוצעות באופן פשוט (ופשטני) יותר ממרבית הקווסטים של Sierra ו-LucasArts, באופן שבו הסמן הופך אוטומטית לזה המבצע את הפעולה הרצויה.  אמנם הדבר חוסך ביצוע של פעולות מיותרות, אך הוא גם מגביל את האפשרויות העומדות בפני השחקן.  התזוזה של הדמויות היא איטית ומרחב הפעולה מצומצם יחסית.  עם זאת, הממשק האינטואיטיבי הופך את השליטה במשחק לנוחה למדי.  את המשחק מקובל להריץ באמצעות תוכנת ScummVM, אך הוא עלה לי על המחשב באופן חלק (למעט כמה מריחות גרפיות) גם בלעדיה.  שליטה: 70.

Broken Sword 2 מומלץ רק לאלה שאהבו במיוחד את המשחק הראשון בסדרה.  אחרים יכולים לדלג הישר למשחק השלישי.  בהחלט לא מדובר במשחק גרוע, אך כדרכם של חיקויים – קשה להכחיש שהוא נחות מהמקור.  ציון סופי: 67.

חזרה למאמרים

חזרה לדף הבית