השם הוא בונדס, סוני בונדס

יונתן ילון

שמירת החוק והסדר מעולם לא הייתה כל כך מהנה כפי שהיא ב-Police Quest II: The Vengeance

Police Quest היא אחת מהסדרות הקלאסיות של Sierra. הסדרה כללה ארבעה משחקים, שבשלושת הראשונים משחקים בתור השוטר הצעיר סוני בונדס. המשחקים מתמקדים בעבודת המשטרה בעיר הבדיונית Lytton, עם מצבים ריאליסטיים מחייהם של השוטרים. שלושת המשחקים הראשונים פותחו על ידי ג'ים וולס (האחראי גם ל-Codename: Iceman), שלפני פיתוח הסדרה עבד כשוטר בעצמו.

כפי שטענתי בעבר, Police Quest היא "הסדרה הנשכחת" של Sierra. בעוד שרבים עדיין זוכרים (ומשחקים) סדרות כמו King's Quest, Quest for Glory, Space Quest, Leisure Suit Larry ו-Gabriel Knight, דווקא הסדרה הזו לא נכנסה ל"פנתיאון הקווסטים", למרות שבזמן אמת דווקא הייתה פופולרית במידה דומה לאחרות. מבין 50 מדרגי הקווסטים באתר, אף אחד (כולל אני) לא ציין משחק מהסדרה כאחד מהאהובים עליו ביותר. לאחר משחק מחודש בשני המשחקים הראשונים בסדרה, אני טוען כי אין לכך שום סיבה מוצדקת.

Police Quest II: The Vengeance (מעתה: PQ2) יצא בשנת 1988, והוא נפתח תקופה לא ארוכה לאחר ההתרחשויות בסיום המשחק הראשון. סוני קודם לדרגת בלש ופיתח מערכת יחסים רומנטית עם מרי ווילקנס, שהופיעה גם במשחק הקודם. החיים נראים טובים מאי פעם, אולם אז "ידיד" מהעבר בורח מהכלא ומתחיל לעשות בלגן. אני ממליץ להתחיל עם המשחק הראשון (בגרסת ה-VGA המחודשת של Sierra ולא במקור המיושן מדי), ורק אז להמשיך ל-PQ2, אם כי זו ממש לא חובה.

המשחק הראשון בסדרה הצליח שלא ליפול לשעמום שעבודת המשטרה הריאליסטית-ביורוקרטית הייתה עלולה לעורר בשחקן, וליצור דמות חיובית שקל להזדהות איתה. למרבה השמחה, במשחק השני מגמה זו התגברה והדמות של סוני קיבלה עוד קצת עומק. הכול נהיה אישי יותר עבור סוני (ובהתאם לכך עבור השחקן) – לראשונה שולבו בסיפור רגשות רומנטיים, טראומות מהעבר וקשרי חברות אמיצים. מעבר לדמותו מעוררת ההזדהות של סוני מופיעות במשחק דמויות מעניינות כמו זו של מרי וכן ג'סי ביינס, הנבל האולטימטיבי. אך הדמות שגונבת את ההצגה היא ללא ספק דמותו של קית' רובינסון, השותף של סוני. מדובר בשוטר מזדקן ועצלן שנותן לסוני לעשות את כל העבודה, ובאותה נשימה גם בטיפוס משעשע וחבר טוב שתומך בסוני ברגעי צרה. בזכות האכפתיות שנוצרה אצלי כלפי הדמויות המרכזיות נהניתי מאוד מהמשחק ולא השתעממתי לרגע, ועל כך מגיע לקווסט הזה הרבה קרדיט. הקשר לדמויות והחוויה הרגשית מקבלים אצלי ציון 94.

העלילה של PQ2 טובה בהרבה ממה שציפיתי. אין בה את הצדקנות שהייתי מצפה לה ממשחק של Sierra לכל המשפחה עם שוטר כגיבור – יש בה קללות, הומור עדתי, סצנות לא קלות לצפייה, ואפילו סוג של סצנת סקס (!) לאורך רוב המשחק מלווה את סוני שותפו קית', והעלילה מאוד הזכירה לי את סדרות ה-Buddies המבדרות משנות השמונים, דוגמת "נשק קטלני", ו"השוטר מבברלי הילס" (ויותר מאוחר גם "שעת שיא"). סוני מתמודד מול רוצח סדרתי מתוחכם ביותר שמתכנן לפגוע גם בו אישית – למעשה הרודף הוא הנרדף, ולהיפך. בדרך יש כמה אתגרים שלא קשורים ישירות בקו העלילה המרכזי, כולל התמודדות עם טרוריסטים מוסלמים בתסריט שכאילו צפה את אירועי 11 בספטמבר, 13 שנים לפני התרחשותם. בקיצור, אין רגע דל.

עם זאת, העלילה סובלת מחלק מהבעיות הנפוצות של משחקי Sierra מאותה תקופה. לדוגמה, יש הזדמנויות לא מעטות למות, ולעיתים אף אפשר להיתקע במשחק – היה קטע אחד ספציפי שבו הייתי צריך לטעון משחק שמור שלקח אותי 20 דקות משחק אחורה, מכיוון שנתקלתי ב-Dead End שנבע ממשהו קטן ששכחתי לעשות קודם לכן. למרות זאת, המשחק בסך הכול סלחני יחסית, הן בהשוואה לקודמו והן יחסית לקווסטים האחרים של Sierra משנות השמונים. למרות שגם כאן יש צורך לדבוק בפרוצדורות המשטרתיות, הגיבור לא נהרג בכל פעם שהוא שוכח למשל לשים חגורת בטיחות במכונית או אטמי אוזניים במטווח – במקרים כאלה השחקן בדרך כלל פשוט לא מקבל נקודות אקסטרה. נקודת זכות נוספת בתחום העלילה היא האורך הממצה שלה (למעלה מ-10 שעות משחק להערכתי), שהוא בהחלט מכובד לתקופה שבה יצא וסביר בהחלט גם לקווסטים בימינו. ציון העלילה: 88.

הגרפיקה של PQ2 הייתה ללא ספק אחד מהדברים היפים שהיו בתקופה שבה המשחק יצא, אבל בל נשכח שמדובר בשנת 1988. זו בדרך כלל שנה גבולית בשבילי – קשה לי לשחק במשחקים שפותחו לפניה מכיוון שהגרפיקה שלהם מיושנת ברמות קשות. אבל המקרה הזה דווקא לא היה גבולי. הגרפיקה של PQ2, שהייתה כאמור בחזית הטכנולוגיה של התקופה, בהחלט נעימה לעין גם היום, ועד מהרה שכחתי שאני משחק במשחק עתיק כל כך. גרפיקה: 88.

דבר נוסף המאפיין את החדשנות שהייתה בהפקה של PQ2 הוא הפסקול שמלווה את המשחק. PQ2 הוא אחד מהמשחקים הראשונים בהיסטוריה שהתנגנה בו מוסיקה מבוססת MIDI, שהציגה שיפור מאוד משמעותי לעומת ה-PC Speaker המזעזע שליווה משחקים עד אז (אם בכלל ליוותה אותם מוסיקה). הפסקול קצר יחסית – בסך הכול כ-5 נעימות מרכזיות שחוזרות על עצמן בוואריאציות שונות, אך נוטות להיות מבדרות וקליטות (בעיקר נעימת הנושא). בתקופה שבה המשחק יצא עדיין לא היה קיים דיבוב במשחקים, כך שתחום זה אינו רלוונטי לביקורת הנוכחית. קול: 85.

ל-PQ2 יש את הממשק הפשוט והנוח-יחסית של Sierra מאותה תקופה – הליכה באמצעות חיצי המקלדת או סמן העכבר, ופעולה באמצעות הקלדת פקודות טקסטואליות. PQ2 הוא דוגמה ליישום מוצלח של ממשק הטקסט הוותיק, וניתן לבצע בו פעולות בצורה די חופשית. כמו כן נרשם בו שיפור מול קווסטים של Sierra משנים קודמות, כאשר הקלדת טקסט פותחת חלון נפרד שעוצר את המשחק, ובכך ניתנת לשחקן הזדמנות ראויה לחשוב, גם בקטעים מסוכנים או מהירים. יתרון נוסף שיש לציין הוא שבניגוד למשחק הראשון בסדרה, אין ב-PQ2 צורך לנהוג במכונית המשטרתית, ובכך נחסכה מהשחקן משימה מעט מעיקה.

המשחק מוגבל ל-20 שמירות, אולם זו הגבלה שהיא בתחום הסביר, וכן אפשר לשמור כמעט בכל מצב. יש במשחק קיצורי דרך מועילים כמו F4 לכניסה למכונית, F6 לטעינת האקדח, F8 לשליפתו/החזרתו ו-F10 לירי. השליטה בעכבר בעייתית והמשחק אינו מחשב מראש את מסלול ההליכה הנדרש מהגיבור (כפי שנעשה בקווסטים מאוחרים יותר), כך שלמעשה האופציה הסבירה היחידה לתזוזה היא באמצעות שימוש במקלדת, שאינו מתבצע באופן חלק בקטעים שדורשים זריזות או זהירות מוגברת. שליטה: 80.

Police Quest II: The Vengeance הוא כנראה המשחק הטוב ביותר בסדרה, וצריך לעמוד בשורה אחת עם הקלאסיקות המפורסמות יותר של Sierra. עלילה מרתקת עם דמויות צבעוניות (עד כמה שאפשר בגרפיקת EGA של 16 צבעים :-) יחד עם גרפיקה ומוסיקה שעמדו בכבוד במבחן הזמן, עושים אותו למשחק טוב מאוד שכל חובב קווסטים שלא נרתע ממשחקים ישנים צריך לפרגן לעצמו.  ציון סופי: 87.

חזרה למאמרים

חזרה לדף הבית