ד"ר מורגן, או: איך הפסקתי לפחד מסיפורי אימה והתחלתי לפחד לאללה

יונתן ילון

Sanitarium מספק חוויית אימה מצמררת ומזעזעת במיוחד. רב תודות לפסיכופט שכתב אותו

Sanitarium הוא משחק הרפתקה קלאסי משנת 1998. באותה שנה בדיוק החל מעמדם של הקווסטים להיחלש באופן משמעותי, והמשחק לא זכה לתהילה לה זכו משחקים דומים שנים ספורות לפני כן. הגיבור בקווסט זה הוא מקס ווריק, אדם שמתעורר בבית משוגעים ולא יודע מי הוא וכיצד הגיע לשם.

אני לא חובב גדול של סיפורים וסרטי אימה. נחלים של דם והרבה גועל נפש אף פעם לא עשו לי את זה. כשמראים לי משהו מבחיל אני לא נהנה מזה, אלא משתדל לא להיכנס לפאניקה. אבל Sanitarium היה כל כך משובח וסוחף, שהצלחתי לשים את הסלידה הטבעית שלי בצד ו-actually ליהנות ולהזדעזע ממנו בו זמנית. הרגשתי שאני נמצא עם מקס ועובר איתו את המסע, שהיה מבעית ומספק כאחד. הקשר לדמויות והחוויה הרגשית מקבלים אצלי ציון 97!

העלילה של Sanitarium ביזארית ומטלטלת לחלוטין, ומי שכתב אותה חייב להיות פסיכופט רציני. כמה פעמים מצאתי את עצמי תופס את ראשי בידיי, ממלמל "אלוהים, אלוהים" ופורש מהמשחק למספר "שעות צינון". המשחק כולל הרבה טוויסטים חדים ומפתיעים במיוחד, שגורמים לך להרגיש כאילו עורכים עליך ניסוי פסיכיאטרי. לאורך כל המשחק לא ברור אם מקס הוא משוגע או שהדברים קורים במציאות, והדבר גורם למצוקה אמיתית. אך המניפולציות הפסיכולוגיות הללו עובדות היטב, וההתרחשויות נחקקות היטב בזיכרון. הדבר היחידי שמפריע למהלכו התקין (כלומר המעוות) של המשחק הוא שילוב מיותר של אלמנטים מתת-ז'אנרים אחרים: פאזלים מעצבנים בסגנון Myst שקשה (וגם אין סיבה) לפתור ללא Solution, וכמה קטעי פעולה לא ברורים. הפאזלים ה"קלאסיים" של הקווסט, כלומר אלה המבוססים על שיחות וחפצים, בהחלט עושים את עבודתם נאמנה. ציון העלילה: 92.

הגרפיקה של המשחק היא דו-מימדית איזומטרית, כלומר מבוססת על משטחים מצוירים ענקיים, שאנו רואים את ההתרחשויות בהם במבט עילי ואלכסוני (כך שלמעשה נוצרת אשליה תלת-מימדית). נקודת המבט הזאת הייתה פופולרית דווקא במשחקי התפקידים של אותה תקופה, כגון Diablo ו-Baldur`s Gate, אך היא הולמת היטב גם את משחק ההרפתקה. הרמה של הגרפיקה גבוהה יחסית ועוברת לא רע גם בשנות האלפיים. סרטוני המעבר, שבדרך כלל מוצגים כפלאשבקים של הגיבור, מצליחים גם הם לספק את הסחורה. גרפיקה: 88.

דיבוב הדמויות הוא אחד הדברים שהפריעו לי במשחק. הדיבוב של מקס הוא מעורער ומטריד באופן שהולם את המשחק, אבל עדיין זאת חוויה מייסרת לעבור הרבה שעות של משחק בחברת קול מעורער ומטריד. דיבוב יתר הדמויות הוא לא אחיד ברמתו, נוטה לתיאטרליות ולעיתים ארוך מכדי להקשיב לו עד הסוף. המוסיקה שמלווה את המשחק קצת יותר מוצלחת, אם כי לא נרשמו כאן יצירות מופת. קול: 68.

ממשק השליטה של המשחק סביר אך אינו חף מבעיות. ההתקדמות נעשית על ידי לחיצה רצופה על הכפתור הימני של העכבר. כאשר לוחצים על אזור שמקס לא יכול ללכת אליו בקו ישר ללא מכשולים, הוא אינו מחפש את הדרך הפשוטה לעקוף אותם אלא פשוט נעצר. עם זאת, יש במשחק פיצ'רים יפים כמו זרימה גרפית יעילה במעבר בין החדרים השונים, וביטול הצורך בחזרה על מסעות רגליים מפרכים כאשר אין להם הצדקה. שליטה: 80.

Sanitarium מצליח לעשות את מה שהתכוון – לשגע את השכל – באופן מקצועי ויוצא מן הכלל. העלילה מרשימה ביותר ואף שימשה השראה לסרט באותו שם (בהשתתפות אורי גלר!). למרות כמה בעיות טכניות, מדובר כאן בקווסט מהליגה הלאומית שיספק עניין רב לכל חובב הרפתקאות, בין אם הוא חובב אימה ובין אם לא. ציון סופי: 85.

חזרה למאמרים

חזרה לעובדות

חזרה לדף הבית